לצאת מחשיבת הכל או כלום

המחשבות נשמעות בערך כך: כבר הרסתי את היום, אז שיהיה שווה. אתחיל מחדש ביום ראשון. אין זמן לאימון מלא, אז אין טעם בכלל. כל המשפטים האלה מניחים שיש רק שתי אפשרויות, מושלם או כישלון.

ארוחה כבדה אחת לא קובעת את היום, ויום אחד לא קובע את החודש. מה שמשנה הוא מה שקורה ברוב הזמן. גם אחרי ארוחה גדולה, הארוחה הבאה יכולה להיות רגילה לגמרי. אין צורך לפצות, להעניש את עצמכם או לחכות ליום ראשון.

אימון של 15 דקות הוא אימון. חצי צלחת ירקות היא יותר מאפס. כשמפסיקים לשפוט ימים במבחן של הצלחה או כישלון ומדרגים אותם מ־1 עד 10, מגלים שיום של 6 הוא יום טוב לגמרי. רוב ההתקדמות בנויה מימים כאלה.

הדחף הטבעי אחרי ארוחה גדולה הוא להפסיק לרשום. דווקא אז הרישום שומר על תמונה אמיתית ועל הרצף. אחרי כמה שבועות הוא גם מראה שהחריגות היו לרוב פחות דרמטיות ממה שהרגישו באותו רגע. ומי שרואה את זה מול העיניים, מאמין פחות למחשבה שהכל הלך לאיבוד.